משפחתה של סבתי חזרה לבנגאזי בשנת 1944 והיתה שמחה גדולה מכיוון שהם
מצאו את אחותה הגדולה ומשפחתה (שהיו במחנה ג'אדו). השמחה היתה מאוד גדולה שכן בני
המשפחה לא האמינו שהם שרדו ונותרו בחיים.
כאשר פונו בהתחלת 1942 נותר מרבית רכושם מאחור, ורבים לא מצאו לו זכר
עם שובם. גם משפחתה של סבתי איבדה
את כל רכושה ושבה ללוב חסרי כל. הם התגוררו בבית קטן ופשוט, אביה לא עבד ואמה
התפרנסה בדחק מתפירה.
סבתי, שהפסידה את מרבית שנות הלימודים בבית הספר היסודי והיתה אחרי
המלחמה כבת 12, שבה ללימודיה בבית הספר לכיתה ג'. בבית הספר היהודי, היו לזיכרונה
מורים טובים שלימדו תלמוד תורה, עברית ואנגלית.
החינוך הציוני מקורו בפעילות של תנועת הנוער וגם מבית אביה, שתמיד
השתמש בשפה העברית, שדאג להאזין תמיד לחדשות והיה גאה מאד בפעולות המחתרות בישראל.
העלייה לישראל היתה החלום של
כולם ועם קום המדינ החליטו לעלות לארץ. בכדי לעלות לישראל סבתי
ומשפחתה היו צריכים לנסוע לטריפולי וסבתי זוכרת את הנסיעה כמפחידה מכיוון
שבטריפולי היו פוגרומים של הערבים כנגד היהודים.
סבתי ומשפחתה עלו לישראל בשנת 1949.
 |
| רכבת בחזרתה ממחנה ברגן-בלזן לבנגאזי |
עם עליית
המשפחה לארץ בשנת 1949, הועברו סבתי ומשפחתה למעברה בבאר יעקב. למרות התנאים הקשים
במעברה, החיים באוהלים צפופים, החום, העוני והדוחק, והמחסור בעבודה, לוותה העלייה
בשמחה ואושר גדול.
סבתי אשר
למדה עברית בבית הספר היהודי בבנגאזי, דיברה עברית שוטפת והדבר סייע מאוד בקליטתה
ולכן לא הרגישה זרה בארץ.
אחותה
הגדולה שהיתה נשואה עם ילדה עלתה לישראל עם משפחתה כשנה לפני המשפחה. גם אחיה עלה
לישראל בנפרד. הוא שירת בצה"ל בשירות
קבע במשך 7 שנים ונהרג בצבא בשנת 1956.
מאוחר
יותר מצא אביה עבודה כפועל במפעל בביח"ר למצות. סבתי למדה קורס הדרכה בבית
ברל ועבדה במקביל.
הקליטה
בישראל היתה קשה אבל המשפחה כבר היתה רגילה לחיים בצמצום ולא חשבו שזאת תקופה
מורכבת לאור מה שחוו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה