החיים בבנגאזי

הכיכר המרכזית בבנגאזי

הסיפור מתחיל בעיר צפונית שנמצאת לחוף הים התיכון בשם בנגאזי. שם נולדה סבתי יהודית דבש, ב23.12.1932, בת ללאון ורבקה ואחות לאשר, יעל (יולנדה) ואמיליה. חייהם בבנגאזי, העיר השנייה בגודלה בלוב, היו מלאי תרבות עשירה ורמת חיים גבוהה עד מאוד. אביה השתלב כיהודים רבים בחברה הבנגזאית ואף עסק במסחר. באותו הזמן שלטה איטליה הפשיסטית בהנהגת מוסוליני על לוב.

סבתי מספרת שבבנגזי חיו היהודים והערבים בשלום וחייהם היו משולבים  וביחסי שכנות  וחברות טובים. חברותיה היו לרוב יהודיות חוץ מכמה ערביות. היא למשל זוכרת חברה ערבייה אחת שאביה היה דואג להביא לאימה סל ירקות כפי שאהבה מפני שהייתה חברה של בתו.

עם כל החברותא ביחד עם הערבים, היהודים שמרו על הזהות היהודית שלהם, ושמרו מסורת (שבת, כשרות ועוד). 

המסורת בבתי היהודים בבנגאזי היו מאוד מוקפדים וחשובים וזאת נראה גם בהמשך. אביה היה הולך בכל יום לבית הכנסת המפואר ובליל שבת הם היו יושבים כולם סביב השולחן ומקבלים את השבת בצהלה ובברכות. בשבת הם היו יוצאים עם סירי האוכל ומגיעים לבתי הערבים שיחממו להם את המזון.              

הקהילה היהודית העשירה בלוב

ערב פרוץ המלחמה מנתה הקהילה היהודית בלוב כ30,000 יהודים שהיוו כ4% מכלל התושבים. יותר מ50% גרו בטריפולי, כ10% בבנגזי והשאר בישובים קטנים.

לוב הייתה נתונה תחת שלטון איטלקי, אשר לא גיבש מדיניות ברורה כלפי היהודים.

יהודי לוב נחשבו על ידי השלטונות האיטלקים ליסוד נאמן ויצרני, חיוני לתפקודם התקין של חיי הכלכלה ושל מגזרים חשובים במינהל ובשירותי הבריאות. היהודים גם היו הגורם המקומי היחיד שסייע לחדירתה התרבותית והכלכלית של איטליה ללוב לפני כיבושה מידי העות'מאנים בשנת 1911. עם זאת לא זכו היהודים ליחס מועדף תחת השלטון האיטלקי כדי לא לעורר את קנאת המוסלמים. 

יחסי היהודים עם השלטון הפשיסטי היו חיוביים. האיטלקים דאגו להם למים וחשמל, וכל  מוסדות החינוך והתרבות היו באיטלקית. מוסוליני מנהיג הפשיסטים הצהיר בשלב זה שאין לאיטליה בעיה עם היהודים. ב1937 אף ביקר מוסוליני ברובע היהודי בטריפולי, בירת לוב. הוא הבטיח בחגיגיות לכבד את מסורות היהודים ומנהגיהם, והתחייב לבטל את גזירות השבת (שעל פיה חויבו סוחרים יהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת).

פרסום איטלקי של חוקי הגזע
ובתמונת הרקע
 יהודים מוצצים דם של ילד נוצרי

מסתבר שהאמירות האלה היו לטווח קצר. ב1938 התחילו באיטליה חוקי הגזע שהגדירו אבחנה בין שלושה גזעים אנושיים: הגזע האיטלקי הנעלה, הגזע האפריקני הנחות, והגזע היהודי השפל ביותר.  היהודים הוגדרו כמסכנים את הגזע האירופאי. בעקבות פרסום המנשר החלו מיושמים חוקים ותקנות אשר נוגעות לעניין תורת הגזע, כדוגמת הפרדה בבתי הספר בין יהודים לאיטלקים, איסור נישואין בין יהודי לאיטלקי ואיסור העסקת יהודים בשירות הציבורי. היהודים פוטרו  משרות המדינה ומהמנהל הציבורי. ילדים הוצאו מבתי הספר הממלכתיים, על מסמכים רשמיים צוין גזעו של היהודי, תנועה מעיר לעיר חויבה ברישיון, יהודים לא יכלו לצאת מבתיהם מאוחר בערב ומאמרים גזעיים התפרסמו בעיתונות. 

ב-10 ביוני 1940 הצטרפו האיטלקים לקרבות המלחמה לצד גרמניה הנאצית. בלוב התפרסו 220,000 חיילים איטלקים, ואליהם צורפו 80,000 מוסלמים. ההצטרפות הובילה לשינוי חריף ביחס ליהודים. החלו באופן פתאומי הפגזות נוראיות וקשות. סבתי מספרת שהיא זוכרת הפגזות מאד משמעותיות ורעש סירנות מפחיד מאד. באחת ההפגזות בלילות אחיה (שפרטיו אינם ידועים לי) נהרג. כשהחלו ההפגזות השלטון האיטלקי קרס ושרר אי סדר והחלו שדידת רכוש, הריסת בתים ואף רצח, הן מהתושבים המוסלמים והן מהאיטלקים.

באחד הימים הגרמנים שלחו את כל משפחתה של סבתי לג'אדו, מחנה העבודה/ריכוז על יד טריפולי. היא מספרת על אחותה שהייתה בחורה צעירה נשואה ויפה. היא זוכרת שבלילה אחד דפקו  גרמנים על דלת הצריף ודרשו אותה מבעלה. בעוד הם משוחחים עם בעלה היא החלה לנוס ולרוץ על נפשה עם תינוקה לכיוון פתח בגדר המחנה. היא הגיעה לאוהלים של הערבים (מחוץ למחנה) ואלה החביאו אותה מהגרמנים, תוך שהם מעבירים אותה ממשפחה למשפחה כדי שהגרמנים לא יצליחו לאתרה. לאחר תקופה קצרה בג'אדו, בה הייתה צמודה לאחותה ועזרה לה לטפל בילדיה, החזירו את סבתי הוריה ואחיה לבנגאזי ומשם גורשו לאיטליה (לא זכורים לה הסיבות שבזכותן שוחררה מג'אדו).

מחנה העבודה ג'אדו