 |
| בית הכנסת של מודנה שנבנה במאה ה19 |
בינואר 1942 החל שיגורם של כ- 2,000
נתינים בריטיים, מהם כ-300 יהודים, מטריפולי ומבנגאזי (ביניהם משפחתי). הם הפליגו מבנגאזי לבולוניה באונייה משא
מזוהמת, ישנו על הרצפה והתכסו בתבן. לא הובהר להם מדוע גורשו.
חלק מהיהודים הבריטים ובהם משפחתה של
סבתי נשלחה לחוות, שהוגדרו כמחנות הסגר, באזור שבקרבת בולוניה. שם
גם בני המשפחה לא הופרדו. המחנה לא היה מגודר, המשגיחים היו איטלקיים, בדרך כלל
שוטרים, מטעם המדור לביטחון ציבורי. עתים הוצב עליהם רק שומר אחד
ולרוב לא הייתה השמירה קפדנית. יחסי העצורים עם השומרים היו בדרך כלל טובים, וגם
תלויים בדבר – תמורת חלק מחבילות המזון שקיבלו היהודים, לא הקפידו עימם השומרים
באשר לביקורים בישוב סמוך. בראשית
השהייה במחנות הייתה אומנם הקפדה ניכרת, ורק בודדים הורשו לצאת לפרקי זמן קצרים
לעריכת קניות חיוניות בעבור כל הקבוצה, אך לאחר זמן מה יכלו למעשה כולם לצאת כמעט
ללא הגבלה, אם כי תוך תיאום מראש על מועדי היציאה והשיבה. הם נהגו לצאת לקנייה או
לטיפול רפואי, אפילו למספר ימים, במסגרת משפחתית, ותוך כדי כך גם לטייל ולבלות
בבתי קפה, כבעלי משפחות, בסביבה זרה, אך נעדרי תחושת סכנה, הם לא ניסו כלל לברוח. לעיתים ביקרו במחנות נציגי הממשל האיטלקי,
אבל הקבוצה ניהלה למעשה את חייה באופן עצמאי. הקשר עם השכנים בישוב היה תקין אך
מועט והצטמצם בביקורים של תושבי המחנות לצרכי מסחר, אפייה, שחיטה ורפואה. בכמה
מחנות סופק להם מזון והיה חדר אוכל מרכזי; באחרים נתן להם הממשל האיטלקי כסף (כשתי
לירטות לנפש ליום), תמורתו רכשו מוצרי מזון, שהכנתו הייתה במסגרת קבוצתית או
משפחתית. הם הקפידו על אכילת מזון כשר, ובמקומות שבהם סופק להם מזון מוכן הסתפקו
במוצרי חלב ובדגים. במקרים רבים הם אפו בעצמם, ובזכות קשריהם עם קהילות סביבה יכלו
להשיג בשר כשר ואף לקיים את חג הפסח כהלכתו. העצורים קיבלו חבילות מזון מן הצלב
האדום אחת לשבוע או לחודש.. כן קיבלו כסף מבריטניה באמצעות נציגות שוויץ. במחנות
היה אפשר לשמור על מצוות הדת ואף לקיים חתונות. סמוך ליהודים מלוב שוכנו במחנות גם נתינים זרים אחרים, חלקם יהודים:
בריטים, הודים, רוסים, פולנים
וגרמנים. היהודים לא חויבו לעבוד, אך היו מהם שיצאו לעבודות מזדמנות, לרוב בלתי
מקצועיות ובשכר נמוך, בישובים הסמוכים. הנשים ניקו, כיבסו ובישלו והגברים שיחקו
וקראו. הקבוצות, שכללו בני משחה רבים, היו מלוכדות מאוד. עד תפיסת השלטון באיטליה בידי גרמניה ב-8 בספטמבר 1943 היו חיי היהודים
הבריטיים במחנות נוחים למדי, למרות הצפיפות והגבלות התנועה שחלו עליהם. ממועד זה
החלו לחשוש לעתידם, אף שהמידע שהיה להם על גורל היהודים באירופה לא היה מלא וברור.
עם זאת, עקב הימצאות המשפחות, הם לא ניסו להימלט.
הקבוצה המשיכה בשגרת חייה בצ'יוויטלה דל
טורנטו עד 6 במאי 1944 ,כאשר נלקחה במשאיות לאזור צפוני יותר בשם פוסולי-קארפי.3
הקבוצה מבנגאזי נלקחה מבולוניה בידי
חיילים גרמנים ביולי 1943 . מאחר שהיהודים
גילו התנגדות, נאלצו הגרמנים להפעיל כוח כדי לקחתם במכוניות לתחנת הרכבת שם הועמסו
על קרונות משא אטומים, ללא נוחיות ומזון, לאחר שלושה ימי נסיעה הגיעו למחנה
אינסברוק. ביום 1 באוקטובר 1943, באמצע הלילה, האיצו הגרמנים ביהודי המחנה והסיעו אותם במשאיות לתחנת הרכבת בבולוניה. משם
הוסעו 15-16 משפחות בקרון משא במשך 3-4 ימים לאינסברוק
סבתי, שהייתה ילדה בעת קרות כל האירועים
הללו, זוכרת את התקופה בה טילטלו אותם ממקום למקום, ממחנה למחנה. בעדותה היא סיפרה
שהיא זוכרת את חזרתם ממחנה ג'אדו לבנגאזי, שם פגשה וחברה להוריה ולמשפחתה, ולאחר
מכן את העברתם באונייה למודנה ומשם לסאן
פליצ'ה.
לדבריה, האיטלקים בד"כ התייחסו אלינו בכבוד אך
לעתים קראו לעברנו "הנה היהודים בלי הדגל". החיים, גם שם, היו חיים של
סגפנות וצמצום רב. למדנו מעט אצל נזירות איטלקיות.
לדבריה הרי בשל השלטון האיטלקי בלוב הם
כבר היו רגילים לשפה ולמנטליות האיטלקית ולכן השהייה באיטליה נתפשה בזמנו כהמשך
לשהייה בלוב כקולוניה איטלקית. גם באיטליה המשיכו לשמור ולהקפיד על המסורת, על
כשרות, ולחוג את חגי ישראל.
בתום תקופת השהייה באיטליה היא זוכרת את
הלילה בו הגרמנים העירו אותם בבהלה והעלו אותה ואת משפחתה למשאיות ומהן היישר
לרכבות. ברכבות הפרידו את הגברים מהנשים והנסיעה בהן הייתה ממושכת וקשה מאד.
לתחושתה- עם הגעת הגרמנים הכל השתנה. הרע ביותר היה בתקופה בה הגרמנים החזיקו בהם
ובשהייה במחנות השואה הגרמניים.
 |
| אנדרטה במחנה אינסברוק |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה